<h1>תוספות רבינו יהודה מפאריש — ע"ז</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[ע"ז מ"ד ע"ב] תשובה. פירש רבנו שלמה דחהו בקש. מיהו האי ליכא לפרש לאביי ולרבה בר עולא דאמרי דאפי' היה כמו שאמר ר"ג לא היה אסור אלא יש לפרש גנובה עלומה ממנו.
<h2>דף יד.</h2>
[ע"ז מ"ב ע"ב] כגון ששברה עצים ממנה וקנתה בהם וקתני יתיז בקנה. אשרה שנשתברה מאיליה מותר. ומ"מ גבי הקדש מותר ליהנות מן התורה, דמיירי בגדולין הבאין אחר מיכן כדמוקי לה בתר הכי. וא"ת אמאי לא מלקט עצי אשרה בידו כיון דשרו בשבורין. י"ל דאם ילקטם בידו יאמרו ששיברן עכשיו מן האשרה. מפי רבי.
[ע"ז מ"ב ע"ב] ור' אבהו א"ר יוחנן מאי יתיז באפרוחים. כלומר לעולם דמייתי מעלמא עצים, ומאי יתיז, באפרוחים, וכל הקן מותר וגם העצים ובא לומר שאם היה רוצה ליטול האפרוחים לא יטלם בידו. וכן הקן עצמו לא יטול בידו, ולא יעלה על האילן, דאסור ליהנות ממנו. וא"ת מאי דוחקיה לאוקומי בעצים בעלמא, לוקמיה בעצים דמגופה ולא קאי אלא אאפרוחים. י"ל דמשמע ליה יתיז כל הקן ואפילו העצים. כך משמע במעילה פרק ולד חטאת [י"ד ע"א] דר' אבהו מיירי כשלא שברה עצים ממנו. אבל הלשון שבכאן משמע כפירוש רבנו שלמה שבא להעמיד דשברה עצים ממנו וקנתה בהם, והם אסורין ודאי לר' יוחנן שאוסר שבריה. ויתיז באפרוחים דוקא קאמר, ולא חיישינן שמא יעלה באילן או יתיז הקן עצמו. אבל במעילה גרסינן בדר' אבהו לעולם מייתי עצים מעלמא וקנתה בהם, והכא הוי ל"א. מפי רבי.
[ע"ז מ"ב ע"ב] בבצים כאן וכאן אסור, ולא נהנין דקתני בהקדש בבצים קאמר. ובכל חד רבותא תני, בהקדש איסור בצים, וכל שכן באשרה שיש להחמיר עליה יותר. ותנא היתר אפרוחים באשרה וכל שכן הקדש, ובצים דאסירי משום דחיישינן שמא יעלה על האילן דחייס עלייהו פן יפלו.
[ע"ז מ"ח ע"א] מתיב ר' אליעזר כו' גידעו ופיסלו אין לא גדעו ופסלו לא. וא"ת לישני ליה גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו, כדמשני לעיל [מ"ז ע"ב] גבי בנה בית. י"ל שיש לחלק בין אילן לבית, דאילן מושרש יותר בקרקע ובטלה תפיסתו מידי אדם כדפי' לעיל, ולכך אין להועיל פיסול וגידוע בלא השתחואה, שהרי אינו ע"ז אלא מה שיחליף, ואם כן השתחואה למה שיחליף, ואינו כמו בית שחשיב יותר תלוש. ולכך פשיטא ליה דבעי' גידוע ופיסול בהדי השתחואה. ואפי' למאן דאמר [נ"א ע"א] ע"ז של נכרי אסורה מיד, היינו בדבר תלוש דיליף ליה לקמן [נ"ב ע"א] מפסילי אלהיהם כיון שפסלו נעשה אלוהו, אבל באילן זה שאין דעתו לע"ז אלא מה שיחליף לא מהני גידוע ופיסול מידי. וקשיא לשמואל. ומיד היה יכול לתרץ לדעתו גדעו ופיסלו איצטריך ליה כדלקמן במסקנא. אלא ניחא ליה השתא שלא לחלק, ולהעמיד שמואל כר' יוסי ב"ר יהודה. ותדע דמתני' דקתני גדעו ופסלו מיירי בהשתחואה, למאי דפ' במשנה [מ"ז ע"ב] שאין מתכוין שיהי' ע"ז אלא מה שיחליף. וא"ת אמאי לא משני ליה אכתי דבהשתחואה נאסר מה שהחליף מכאן ואילך, אבל בגדעו ופסלו והחליף ואחר כך השתחוה נאסר בהשתחואתו החילוף שקדם. י"ל דמשמע ליה שאינו יכול למצוא שלש אשירות בענין אחר אלא בגידעו ופיסלו. ולכך לא משני גדעו ופסלו איצטריך ליה עד המסקנא. אבל הריב"ם פי' דס"ל דתלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי אפי' בבית. והשתא לא מצי לשנויי לעיל בנה אע"פ שלא השתחוה כו' ואילן ובית חד נינהו. ולכך לא תירץ גם [כאן] כמו כן. אבל אין נראה לר"ת, דהא יש לחלק בע"כ בין אילן לבית דאמר בפ"ק דחולין [ט"ז ע"א] שאם נפלו גשמים שיודח כותל בנין מכשיר את הזרעים ואם נפלו על האילן אינו בכי יותן. מיהו לאו ראייה הוא זו, כיון שלא מצינו שאם דעתו בשביל אילן ונפלו [על הזרעים שלא יכשרו. ועוד קשה על הריב"ם דהא בסנהדרין [מ"ז ע"ב] אמרי' אליבא דשמואל] בקבר בנין דהוי תלוש ולבסוף חיברו וכתלוש דמי, ומדמי ליה התם קבר לע"ז. ועוד הא לענין שבת תולש אילן חייב משום עוקר דבר מגידולו ולא תולש עץ נעוץ בקרקע. וכן לענין עץ שנתלה עליו לרבנן דר' יוסי בפ' נגמר הדין [שם מ"ו ע"ב]. אבל אין להקשות מדאמר שמואל [ב"מ נ"ז ע"ב] בונין בחול ואח"כ מקדישין. ואי תלוש ולבסוף חיברו בבית כמחובר דמי והא אין מחללין ע"ג קרקע, [דהתם לא הוי] כמחובר... דכיון שעומד ליתלש משם אי לא פדאוהו, הוי כתלוש. מפי רבי.
<h2>דף יד:</h2>
[ע"ז ס"ב ע"ב] דאגר ארביה. נראה דשכרה מועט לעבור נהר קטן [והוי] כפועל. הקשה ה"ר אלחנן מאי שנא משתכר בהקדש דמשמע בפר' יהואש [דברי הימים ב' כ"ד] ובכמה דוכתי [שקלים פ"ד מ"ה, שבועות י' ע"ב, מעילה י"ד ע"ב] דמותר בהנאה. ואומר רבי דאיסור הקדש [אינו אלא] שנהנה ממנו, אבל לטרוח לצורך הקדש בשכר מותר. מפי רבי.
<h2>דף יח.</h2>
[ע"ז ס"ח ע"ב] דתנ' הערלה וכלאי הכרם וכו'. תימה לרבי, והא משנה זו שנויה במעילה פרק קדשי מזבח [י"ח ע"א]. ופריך בגמרא ומי בעי רבי שמעון צירוף והא (ד)תני' רבי שמעון אומר כל שהו למכות, ומשני תני אין צריך לצרף. והכא בעי צירוף. ועוד והא לענין מלקות היא שנויה, ומה מייתי ראייה מינה. ותירץ ר"ת דהכא מייתי משנה של מסכת ערלה [פ"ב מ"א], וקיצרה התלמוד [כי הך דספק ביאה נמי לקמן [ע' ע"א] קיצרה התלמוד]. והכי איתא הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה ואין צריך להרים, רבי שמעון אומר אין מצטרפין וכו'. דהתם איירי לענין נתינת טעם צירוף דבעי רבי שמעון (כי הך דספק ביאה נמי לקמן קצירה התלמוד). וההיא דמעילה ודאי לענין מלקות איירי.
